שטר חליפין דיני עסקים
לועזית: bill of exchange

בחוק מוגדר שטר חליפין כפקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, שבה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסוים בכסף, עם דרישה, או בזמן קבוע, או ניתן להיקבע. מסמך שלא נתקיימו בו תנאים אלה, או שיש בו פקודה לעשות מעשה בנוסף על פירעון כסף, איננו שטר חליפין (פקודת השטרות סעיף 3). מכאן ששטר החליפין כולל לפחות את המרכיבים הבאים: פקודה בכתב, ללא תנאי, מאדם לחברו; סכום כסף מסוים (דהיינו סכום קבוע ומוחלט. ניתן אומנם לרשום בשטר שהסכום הנקוב ייפרע עם ריבית, או לשיעורין מפורשים, או שהסכום צמוד לשער המטבע או למדד, ובלבד שניתן לחשב את הסכום בדיוק); תאריך הפירעון חייב להיות קבוע, או ניתן לקביעה. אם בשטר אינו נקוב זמן הפירעון, רואים את השטר כשטר בר-פירעון עם הדרישה. שלא כשטר חוב, שהוא התחייבות לשלם, שטר חליפין הוא הוראה לשלם. בשטר חליפין שלושה צדדים: א. נותן הפקודה לתשלום (המושך); ב. האדם שהפקודה מופנית אליו (הנמשך); ג. מי שזכאי לתשלום, שלפקודתו נתון השטר (הנפרע). הנמשך אינו חייב כלפי הנפרע לכבד את הוראת המושך. הוא מתחייב כלפי הנפרע רק משחתם על שטר חתימת קיבול, ואז הוא מכונה 'קבל', אולם בדרך-כלל אין הכרח להציג את השטר לקיבול, אלא אם כן נקבע הדבר בשטר (או שהשטר הוא בר-פירעון רק לאחר הצגתו).