הלכת אפרופים דיני עסקים
לועזית: Apropim rule

הלכה שנקבעה בפסק דין שניתן בשנת 1995 העוסקת בפרשנות לחוזים בפרט, ולמשפט האזרחי בכלל. עד להלכה זו הייתה מקובלת הגישה (שכונתה "תורת שני השלבים") על פיה אם החוזה ברור ולשונו חד-משמעית אין צורך להיזקק לנסיבות, להיגיון המסחרי או לכדאיות הכלכלית כדי לפרש את כוונת הצדדים. על פי הלכה זו מקום שמתגלית סתירה בין לשון החוזה לבין תכליתו יש להעדיף את התכלית על פני הלשון, כלומר את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים רצו להגשים באמצעותו, גם אם הדבר כרוך בכך שלחוזה תינתן משמעות שהוא אינו יכול לשאת מבחינה לשונית. פסק הדין שניתן על ידי השופט ברק גרר גם ביקורת על הלגיטימציה שניתנה לבית המשפט להתערב בעיצוב תוכן החוזה. הטענה היא שהלכת אפרופים מקשה מאוד על צד במשא ומתן לכלכל ולתכנן את צעדיו מראש, דבר הגורר אי-ביטחון בלתי ניסבל בעולם העסקים. ואכן בראשית 2008 קבע בית המשפט העליון כי, בניגוד להלכה האמורה, מקום שלשלון החוזה ברורה וחד-משמעית יש לתת לה משקל מכריע בפרשנות החוזה. אך היו גם פסקי דין שהוסיפו ללכת בעיקבות הלכת אפרופים והרושם בין בעלי המקצוע הוא שיש שתי אסכולות מנוגדות בעניין זה בבית המשפט העליון.