פיקדון בנק בנקאות ושוק ההון
לועזית: bank deposit

סכום של אמצעים המכיל מזומנים ו/או שיקים, שטרות, תלושים ופירטי מזומן אחרים, שיכולים להפוך למזומנים עם גבייתם. פיקדון כזה, המכונה גם 'פיקדון כספי' (MONEY DEPOSIT). ניתן לבנק במטרה ליצור ולקיים יתרת זכות. פיקדון יכול להיות מזוכה לחשבון מסחרי, שממנו ניתן למשוך כספים בשקים, או לחשבון הנוצר למטרה מיוחדת והמשיכה ממנו נעשית בהתאם להסדר ההפקדה. תהליך יצירת פיקדון בבנק דומה לתהליך מתן הלוואה - הבנק מקבל מהמפקיד הלוואה (פיקדון); כשהפיקדון מייצג התחייבות של הבנק למפקיד להחזיר לו סכום כסף בגבולות הפיקדון, אם בזמן קבוע מראש (פיקדון לזמן קצוב) ואם על פי דרישה (פיקדון לפי דרישה). פיקדונות בנקים הם הדרך העיקרית שבה מגייסים הבנקים את אמצעי המימון לצורך פעולתם (מתן הלוואות לציבור). פיקדונות הציבור בבנקים יוצרים את מה שמכונה 'כספים בני הלוואה' (LOANABLE FUNDS) המהווים את הבסיס של שיטת האשראי במשק. היקף הלוואות שבנקים יכולים לתת תלוי בהוראות הנזילות ובמדיניות של הבנק. שלא כדוגמת השקעות אחרות, פיקדון כספי בבנק אינו ניתן להעברה או למכירה למישהו אחר. השקעה זו מכונה אפוא לפיכך גם 'השקעה בלתי סחירה' (NON MARKETABLE INVESTMENT). כדי להבדילו מהשקעות הניתנות להעברה. פיקדונות כספיים לפי דרישה מהווים את הנכס הנזיל ביותר, פרט למזומן עצמו. מכיוון שהוא נזיל כל כך, פיקדונות אלה אינם נושאים ריבית, או שהריבית בגינם היא נמוכה יחסית לעומת הריבית על הלוואות ללקוחות.