אזור סחר כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: trade area

בכלכלה הנמצאת בתהליכי גלובליזציה, מפתיע אולי להיווכח שמדינות סוחרות יותר עם שכנותיהן הקרובות ביותר. אחד ההסברים לכך הוא גיאוגרפי: כאשר מדינות מנמיכות את מחסומי המכס שלהן, עולה חשיבותן של עלויות התחבורה וההובלה, ולכן לקירבה הגאוגרפית יש יתרון. על-פי תיאוריית הסחר החדשה, יש בתופעה זו גם יתרונות לגודל. אבל גורם נוסף לגידול המהיר בסחר בין מדינות שכנות או סמוכות הוא פחות חיובי: שפע הסכמי הסחר האזוריים בעולם גורם למדינות לסחור עם שכנותיהן, למרות שמסחר עם מדינות רחוקות יותר עשוי להיות יעיל יותר. ב-50 השנים האחרונות, נרשמו יותר מ-150 הסכמי סחר אזוריים בארגון גאט"ט או בארגון הסחר העולמי (WTO) ורובם עדיין בתוקף. כמחצית מההסכמים הללו, כולל כמה תיקונים להסכמים קודמים, נוצרו מאז שנת 1990. ההסכמים הידועים ביותר הם האיחוד האירופי, הסכם הסחר החופשי הצפון-אמריקאי (נאפט"א) והסכם מרקוסור (Mercosur) בדרום אמריקה. יש עשרות דוגמאות נוספות. באופן כללי, כלכלנים אינם מגלים התלהבות מהסכמי סחר אזוריים, משתי סיבות. ראשית, בשל מה שהם מכנים סחר הסטת סחר בשל החשש שהאזוריות תיפגע במאמציה לנוע לקראת ליברליזציה בסחר העלמי.