צמיחה אֶנְדוֹגֶנִית כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית:

צמיחה "מתפתחת מבפנים"; תאוריה הטוענת שיש מגמת התלכדות של כלכלות עניות עם עשירות, אך היא מותנית. אם גורמים כמו שיעור הילודה במדינה, ההון האנושי שלה והמדיניות הממשלתית (במונחי שיעור ההוצאה הממשלתית ביחס לתמ"ג) הם שווים, המדינות העניות אכן צומחות מהר יותר מן העשירות. מאחר שבמציאות, הגורמים הללו אינם שווים (לא בכל המדינות יש אותה רמה של הון אנושי או אותה מדיניות ממשלתית), ההתלכדות המוחלטת אינה מתרחשת. מדיניות הממשלה היא, כנראה, גורם מכריע. מדינות בעלות מדיניות שוק חופשי באופן כללי - בייחוד סחר חופשי וזכויות קניין מובטחות - העלו את שיעורי הצמיחה שלהן (אם כי כמה כלכלנים סבורים שהנמרים האסיאניים הם דווקא יוצאים מן הכלל של השוק החופשי). כלכלות פתוחות צומחות מהר יותר בממוצע מאשר כלכלות סגורות. הוצאה ציבורית גבוהה ביחס לתמ"ג נקשרת בדרך כלל עם צמיחה איטית יותר. בנוסף לכך, אינפלציה גבוהה פוגעת בצמיחה, וכך גם אי-יציבות פוליטית. המדינות העניות ביותר יכולות להדביק את שאר העולם, והסיכויים שלהן להצליח בכך הם הגבוהים ביותר כאשר הן מאמצות מדיניות שמאפשרת תפקיד גדול יותר לתחרות ולתמריצים, בשוק המקומי ובחו"ל. למרות התחלה מפיגור ניכר, יש ראיות לכך שכמה מדינות מתפתחות אינן עוזרות לעצמן מפני שהן מבזבזות את המשאבים שיש להן. מוסדות שמפקחים ביעילות על הכלכלה הם גורם חיוני. מדינות שמנצלות היטב את משאביהן יכולות לצמוח במהירות. הכלכלות הצומחות במהירות הגבוהה ביותר בעולם כיום הן תת-קבוצה קטנה של יוצאות מהכלל מבין המדינות העניות.